כל אשר במדריך

תשובה זו סוללת את הדרך. בעסק חדש, מדברים על אופן בנייתו. בעסק שכבר עומד על תלו – המצב היום: כמה הכניס כל שותף עד עתה, ואיזה חובות ישנם.

כתבו כל שותף ופרטיו המלאים. בעת מחלוקת, או לאחר מאה ועשרים שנה, צריך לדעת בדיוק מי היה צד בשותפות זו. על פי ההלכה, השותפות היא בין בני אדם, לא בין חברות – לכן צריכים אנו את שמו של כל שותף, אף אם הוא חותם על ידי חברה (ענטיטי).

כעת שהשמות כבר במערכת, לחצו עליהם. התשובה תסייע לאחר מכן בשאלות השכר.

כשחותם שותף, חותם הוא בעד עצמו ובעד החברה (ענטיטי) של העסק. לכן צריך ששמה המדויק של החברה יהיה בשטר. אם יש יותר מחברה אחת, כתבו את כולן. אם עדיין לא הוקמה החברה – סמנו בתיבה למטה, והשטר יפרש זאת בבירור.

זה מסמן את הגבול סביב השותפות. מה שנכתב כאן – שייך לשותפות. מה שלא נכתב כאן – יכולים לריב עליו לאחר זמן. זהו גם היסוד לכללים בענין העסק. חשבו על היום – ועל היכן אתם רוצים לגדול: פלאטפארמע אחת או כולן, עיר אחת או כל המדינה.

המעשה מראה מה התכוון כל שותף כשנכנס. אם תפול מחלוקת ח״ו, המעשה הוא המפתח להבין את כוונת שני הצדדים. כתבו אותו במלים פשוטות. כתבו גם מה ששני הצדדים מודים בו היום – כמה כבר הוכנס, ובאיזה מצב עומד העסק.

קביעת יום ברור מונעת מחלוקות לאחר זמן על רווחים והוצאות שהיו "קודם שהתחילה".

ערבות אישית (PG) פירושה: אם אין העסק משלם, בא הבאנק אל אותו שותף לביתו. השטר צריך לומר מי עומד בערבות אישית – ומה יהיה דינה כשיפרדו השותפים.

יכול להיות תערובת: שותף אחד הלווה מעות לעסק, שני נטל יותר מחלקו, ולשלישי חייב העסק את דמי השקעתו. לחצו על כל מה ששייך – כל דבר יקבל סעיף ברור בשטר.

כאן נכתב כל ענין כניסת השותף החדש: כמה הוא מכניס, עד איזה זמן, ומה הוא מקבל בתמורה. ככל שיהיו הדברים ברורים יותר – ימעטו הטענות לאחר זמן. כאן כותבים רק את עצם תנאי הכניסה; מתי ואיך מכניסים את הממון בפועל – נשאל להלן תחת "מי אחראי להכניס את הממון".

זהו היסוד לכל מה שיבוא להלן – רווחים, הפסדים, דעות בהצבעה, וקנין החלק – אלא אם תנתן תשובה אחרת להלן בשאלות אלו (כגון, שאפשר לסדר את ענין ההצבעה באופן אחר מחלקי הבעלות). כתבו את האחוזים המדויקים של כל שותף. הסך הכל צריך להיות 100%.

רוב השותפים אומרים "ודאי". אבל צריך שיהיה ברור מתחילה. במעשה שהיה, בעל המעות הכניס $5,000,000 בעד 50% מעסק של אמאזון. העסק נמכר ב-$125,000,000. בעל המעות תבע את החצי. השותף העובד אמר שה-50% היו רק על הרווחים התמידיים – לא על מכירה.

השאלה הקשה ביותר נשאלת בעת שהכל מתנהל לטובה. וזהו בדיוק הזמן הנכון. בלא תשובה כאן, עסק שנפל הופך למחלוקת אם השותף העובד חייב דבר לבעל המעות.

בלא הגדרה ברורה, שותף אחד יאמר שכבר הגענו אל המטרה, והשני יאמר שעדיין אנו באמצע המלאכה. אפשר לבחור יותר מדבר אחד – וכל הדברים שנבחרו יחד הם המטרה.

זה פותח את העינים לכך שדברים לוקחים זמן – והזמן עולה ממון. עצה טובה מן הנסיון: כל זמן שאתם משערים – כפלו אותו.

שאלות אלו נועדו רק למחשבה כמה ממון יצטרך לכל שלב בעסק – כדי להגיע לסכום הנכון בשאלות הבאות, שבהן כל שותף מתחייב כמה יכניס. התשובות כאן אינן נכנסות לתוך השטר. עסק חדש צריך שלשה מיני ממון: ממון עד שאפשר לשלוח את החשבון הראשון, ממון עד שיוכל העסק להחזיק את עצמו, וממון עד שיעמוד על תלו לגמרי. רוב האנשים אין להם מושג כמה יצטרכו – עד שיושבים ומחשבים.

כאן משיבים רק מי – כמה, ובאלו שלבים, יבוא בשאלה הבאה. מעשה שהיה: שלשה אחים פתחו בית חרושת. השלישי נכנס כבעל המעות עם "אכניס כמה שיצטרך". ב-$600,000 הוא הפסיק – "לא אמר לי איש שיצטרך כל כך הרבה". שותף רביעי נכנס ב-$250,000… וב-$3,000,000 עדיין לא הרוויח העסק דולר אחד. איש לא אמר מעולם "עד כמה".

ההתחייבות להכניס ממון צריכה קצבה וגבול – שאם אין לה גבול, אין אדם יודע מתי השלים את חלקו. הבעלות נקנית מיד בכללותה על סמך ההתחייבות. ומה יהיה אם לא יביא את המעות – יתברר בעוד כמה שאלות.

שותפות התלויה בהלוואת הבאנק צריכה "תוכנית אחרת" – מעיקרא. הדבר חשוב ביותר בבנין (הלוואת בנין, ואחר כך ריפיינענס), בבית חרושת (מימון המכונות), ובסטעפינג (השכר משולם כל שבוע, אבל הממון נכנס חדשים אחר כך).

זה קובע את הקעש-פלאו – אחד מכאבי הראש הגדולים של עסק חדש. אם הסכמתם על שלבים בשאלה "עד איזה סכום", שתי השאלות פועלות יחד: השלבים אומרים את הסכום הגבוה ביותר, וכאן קובעים מתי ואיך נכנסות המעות בתוך כל שלב.

שאלה זו היא הקשה שבכולן – והחשובה מכולן. כל שותף עשה את צעדו על סמך התחייבות חברו. השותף העובד קפץ לעסק מפני שהובטח לו ממון. בעל המעות הכניס את מעותיו מפני שהובטחה לו עבודה. שניהם הניחו דבר מאחוריהם. ומה יהיה כשאחד מהם מפסיק? ("עומד על תלו" היינו כפי שהסכמתם לעיל.)

שכר הוא תשלום על עבודה. חלק ברווחים הוא תשלום על בעלות. הפרידו בין השנים, ואם לא – כל חלוקה תהפוך למחלוקת. שני כללים מן הנסיון: שותפים העוסקים בכל עתם רק לטובת העסק ראוי שיטלו שכר שוה – וזה מונע את הטענה "אני עמל יותר מכם". ושותף העמל בלא שכר כלל, ובפרט אחר שכבר קיבל בעל המעות את מעותיו חזרה, הוא פתח למדון וקטטה. (בסיום אחד התלונן לפני שותף: "הוא עובד כשהוא רוצה; אני יושב במשרד כל היום." בקשתי ממנו לחשב כמה היה שותפו מרוויח כסוחר על קאמישאן. הוא עשה את החשבון – ואמר: "נמשיך ליטול בשוה.")

ענין עריכת החשבון הוא: לחשב את הרווח, לקבוע כמה מעות ישארו בתוך העסק, ולחלק את השאר – הכל כפי הסדר המבואר בהסכם זה. וככל שתרבה עריכת החשבון, ימעטו המכשולים והפתאומות.

בעלי עסקים חדשים אינם רואים זאת פעמים רבות: בעיני המשקיע, המעות שהוא מכניס הם כעין הלוואה לעסק – והוא מצפה לקבלם חזרה. בעסק שכבר עומד על תלו, המעות הישנים שהוכנסו כבר נידונו בפרק "מצב העסק היום"; כאן אנו מדברים במעות השותפות מכאן ולהבא.

אם העסק צריך למעות ורק שותף אחד מביא אותם, צריך הוא לדעת שיוכל לקבלם חזרה מיד כשיהיו מעות בעסק. ואם לאו – לא יביא. ולהעיר: ההסכם אומר גם ששום שותף אינו רשאי להכניס מעות לעסק או ללוות בשבילו בלא הסכמה בכתב מן שאר השותפים (אימעיל דיו). מעות שהוכנסו בלא הסכמה – אי אפשר לתבוע אותם חזרה.

העסק חילק רווח – ועתה הוא צריך שוב למעות. אולי חילקו את הרווח מוקדם מדי; אולי נשתנה דבר מאז. כך או כך, הצעד הראשון הנהוג הוא להחזיר את הרווח שנטלו, ורק אחר כך לבקש מן השותפים עוד. גם הסיבה שהעסק צריך למעות נוגעת לענין – הפסד, גידול מהיר מדי, גידול איטי מן המתוכנן – אך ההסכם צריך כלל אחד ברור לשלשתם.

שאלה זו שייכת בין כשצריכים המעות להצלת העסק ובין לעסקים חדשים – ובשאלה הבאה תוכלו להסכים שדין עסק חדש משונה. ועוד נקודה: כשהמביא מקבל רווח על ידי היתר עיסקא, בא הרווח מן העסק – ולא מחלק הרווחים של השותף השני. ואם לאו, נמצא השותף שלא יכול להביא נפסד פעמיים.

הצלה = העסק צריך למעות כדי שיוכל לעמוד; הרחבה = העסק רוצה המעות לדבר חדש. בעת הצלה הלחץ גדול יותר – ועל כן יש שרוצים לתת זכויות חזקות יותר למביא שם, ובכאן להקל יותר.

הטענה הרגילה היא "מי נתן לך רשות לעשות כן?" לפיכך צריך שיהיה ברור מה רשאי שותף לעשות לבדו – ואיך מגיעים אל הדעה האחרונה. מעשה שהיה: שני אחים חלקו הכל בשוה, עד שלא יכלו להשתוות על פתיחת עסק שני. בלא כלל מי מכריע, עמד העסק קפוא שנה שלמה – עד שנפרדו.

אם לא תשיבו – דין התקציב כדין ההכרעות הגדולות.

האפשרויות הן: מן "כולם מחליטים הכל" (בטוח אך לא מהיר) – ועד "כל אחד על חלקו" (מהיר אך צריך נאמנות). והניסיון מורה: ככל שיהיו הגבולים ברורים, ימעטו המריבות.

"לא" פירושו: אין שום קרוב נכנס מאליו – אלא בהסכמה בכתב מכל השותפים, בכל פעם ופעם.

כגון: העסק צריך הובלה – האם רשאי שותף להחזיק עסק הובלות שהעסק משלם לו עבור ההובלה? אין זו תחרות – אלא מכירה לעסק שלו, ומשם צומחות השאלות על המחיר ועל הנאמנות. מעשה שהיה: בעל המעות החזיק בחשאי את בית הדפוס שהעתון שילם לו. כשנודע הדבר, ירד הכל מטה מטה: "יכולנו לשלם הרבה פחות – אבל אתה מעולם לא התמקחת, מפני שאתה שותף שם."

אין מדובר כאן על עסק מאותו המין (שזה נידון בשאלה הבאה) – אלא על אותם האנשים: למכור דבר אחר לאותם הלקוחות. מעשה שהיה: שותף בעסק של גגות (רופינג) החזיק גם חברה של פריימינג. השותף השני תמה תמיד: האם הוא נותן ללקוחות הגגות מחיר טוב יותר, כדי לזכות גם בעבודת הפריימינג?

הנקודות נצברות ממילא – ובעסקים גדולים יכול הדבר להגיע לעשרות אלפי דולר בשנה. מוטב להשוות עתה למי הן שייכות. (פעמים רבות הכרטיס הוא על שם שותף אחד, והוא העומד כלפי הבאנק.)

שאלה זו עוסקת בזמן השותפות; השאלה הבאה – באותו ענין לאחר שקנו את חלקו של השותף. מן הראוי ששתי התשובות תהיינה מתאימות זו לזו (כגון: החמרה בזמן השותפות, והקלה לאחר מכן – ולא להיפך). בלא כלל כאן, יכול שותף לפתוח עסק מתחרה עם אותם הלקוחות – סכנה שקטה.

אם רשאי הוא – היו כנים עם עצמכם: כשאתם קונים את חלקו, האם באמת אתם משלמים על דבר שיש בו ערך?

עוד מחשבה מן הנסיון: מעשה בשני שותפים שלא יכלו לסבול זה את זה, ועמדו להיפרד. תחת זאת עשו שלום – ומאז הם נוטלים מן העסק למעלה ממיליון דולר בשנה. קודם שתתכננו את הפירוד, חשבו על היום שלאחריו.

אדם זר שקנה חלק – נעשה שותפכם. שאלה זו קובעת אם תוכלו למנוע זאת – ואיך.

פעמים שזו מעלה ופעמים שזה חסרון. מעלה: יש דרך לצאת. חסרון: כשהשותפים יודעים שאין דרך לצאת – הם משתווים ביניהם.

ענין ההגנה: אם הקונה את חלק חבירו מוכר את העסק בתוך 12 חודש במחיר גבוה משווי השומא – עליו לשלם לחבירו את המותר. וזאת כדי שלא יוכל אדם להשתמש בדין גוד או אגוד רק כדי למכור את העסק מיד ברווח לאחרים. (בשטרי שותפות רגילים לכתוב תנאי זה בכל פעם שמתירים גוד או אגוד.)

רוב האנשים אומרים "לעולם לא". אבל מעשה שהיה: שני שותפים של למעלה מ-50 שנה קיבלו הצעה של $180,000,000. האחד רצה למכור. השני אמר: "אם זה שווה כל כך בעיניו – זה שווה כל כך גם בעיני." והראשון לא יכול היה לעשות דבר.

כגון בעסק שיש בו מקרקעין: במקום שיקנה שותף אחד את חלק חבירו, אפשר לחלוק את הקרקעות עצמן בין השותפים – ולהשוות את ההפרש בממון.

אם מניחים את הדבר פתוח, יכול השותף הנשאר למצוא את עצמו פתאום בעסק עם היורשים – שותפות שאיש לא בחר בה, משני הצדדים. הסדירו זאת עתה, כשכולם בריאים. בכל שאלה זו, "היורשים" פירושו: מי שנזכר בצוואתו – או יורשיו, אם אין צוואה.

אפשר גם לערבב אופנים שונים: בשנים הראשונות ינהגו באופן אחד (כגון אופן 2), ואחר כך אופן אחר (כגון אופן 3), וכשיעלה הרווח למעלה משיעור מסוים – אופן שלישי (כגון אופן 5).

זכרו: תנאים שאי אפשר לעמוד בהם אינם טובה לאיש. ארבע הדרכים שלהלן הן שתי החלטות באחת: (א) האם השותפות מסתיימת מיד, או שנשארים שותפים עד שישולם הכל? (ב) האם המעות משולמים בבת אחת, או בשיעורין? "להשאר שותפים" היא הבטחה טובה יותר למוכר; "סיום מיד" הוא בירור טוב יותר לקונה.

אימעיל אחד ומספר סעלפאן אחד לכל שותף. דף התנאים הולך לכל שותף. (בכך נוכל גם להגיע אליכם אם תעלה שאלה.)