הגענו לשאלה האחרונה במדריך — והיא אולי החשובה מכולן:
אם השותפים אינם יכולים להגיע לידי עמק השווה — איך יוכרע הסכסוך?
כל מאמר לפני זה ניסה למנוע מריבות: להגדיר את המספרים, לקבוע את הגבולות, לכתוב את הסיפור. אך עסקתי בתורת הפשרה זמן רב מדי מכדי להבטיח לכם מניעה בלבד. שותפויות הן ענין אנושי; אי שם בשנים הבאות שוכנת מחלוקת שהסעיפים אינם ממיסים. השאלה אינה האם יבוא יום כזה. השאלה היא האם באותו יום יהיה נתיב — שנבחר ביישוב הדעת מראש על ידי שניכם — או שמא המלחמה על דרך המלחמה תהפוך למלחמה בפני עצמה.
כי הנה מה שאנשים אינם מבינים עד שהם בתוכו: כאשר לא הוסכם על נתיב מראש, בחירת הנתיב הופכת למחלוקת הראשונה. אתה רוצה פשרה; הוא קורא לזה סחבת ורוצה פסק דין. הוא מציע דיין פלוני; אתה תוהה אם אותו דיין נוטה לצידו. כל הצעה שצד אחד מציע היא חשודה רק מפני שאותו צד הציע אותה. ראיתי שותפים השורפים חודשים ארוכים — ואת מה שנשאר מרצונם הטוב — במלחמה על הערכאה והפורום עוד לפני שמישהו הוציא הגה על גוף הטענות. כל המלחמה הראשונה הזו נמחקת על ידי סעיף אחד, המוסכם עכשיו, כשטוב ליישב זאת: בעוד היחסים עדיין בטוב.
האפשרויות אינן זהות; לכל אחת אופי משלה, כוח משלה ואופן כישלון שהמדריך מחייב אתכם להביט בו ביושר.
מפשר. אין הוא כופה דבר — הוא יכול רק לפעול להביא את הצדדים לידי הבנה מרצון. זו חולשתו וזהו כוחו כאחד. אין הוא יכול להכריח אתכם; אך בדיוק מטעם זה, מה שהוא מפיק הוא "הסכמה", והסכמה משאירה את השותפות בחיים. פסקי דין מייצרים מנצחים ומפסידים; המפסיד מרצה אז את שותפותו כמי שיושב בבית האסורים. עשיתי שלום בין שותפים שכמעט לא דיברו זה עם זה — והעסק פרח לאחר מכן, דווקא מפני שאיש לא הובס. אך המדריך מניף תמרור אזהרה ביושר: מפשר לבדו, ללא שלב מוגדר הבא אחריו, פירושו שאם נכשל המפשר, נתקעתם במבוי סתום. לכן אם בחרתם בפשרה כתחנה ראשונה, הגדירו מה בא אחריה. פשרה שיש אחריה תחנה נוספת היא רפואה חזקה; פשרה כיעד סופי היא כפרוזדור ללא דלתות.
בורר. אדם אחד מוסכם שיכול להכריע ולכפות את דעתו — אתם מוותרים על זכויותיכם לטובתו מראש. זהו מסלול מהיר, סופי ומכריע. ב' שאלות שהסעיף חייב לענות עליהן: מי (שמו נקוב עכשיו — רב מסוים או מקום מוגדר, כדי שאיש לא יחפש ערכאה נוחה לו לאחר שהסכסוך כבר קיים), ומה יקרה אם לא יוכל או לא ירצה לקבל עליו את הדבר — נקבו בתחליף, כגון שהצדדים יבחרו יחד מחליף. סעיף בוררות המצביע על אדם שאינו פנוי הוא כדלת המצויירת על הקיר.
זבל"א. כל צד בורר לו אחד, והשנים בוררים להם שלישי; והכרעת הדין היא על פי שנים משלשה. שם זה הוא ראשי תיבות של "זה בורר לו אחד" – שכל צד בורר לו בורר לעצמו. מעלת מבנה זה היא ביושר שבו: לכל צד יש פה שהוא סומך עליו בתוך המושב, והשלישי שנבחר על ידי שניהם עומד בתווך. המדריך מציע זאת בשני אופנים, והחילוק ביניהם גדול: זבל"א של בעלי עסק, הדנים לפי שכל המסחר – למריבות שהן באמת הכרעות בעניני מסחר (כגון מהו מחיר הוגן, או אם הרחבת העסק היתה סבירה); וזבל"א של דיינים, הדנים לפי משפט התורה – למריבות התלויות בחיובים וזכויות. שאלו את עצכם איזה סוג שאלה עלולה השותפות שלכם לעורר, ובחרו את המושב המתאים לזה.
בית דין קבוע. קבעו שמו מעתה – מוסד מפורסם שיש לו סדרי הנהגה וניסיון בעניני מסחר סבוכים, וכח שיהיו פסקיו מכובדים ונאכפים. קביעת השם מראש היא העיקר: זהו המונע שהמריבה על מקום הדיון תשתחל בדלת האחורית כמריבה על איזה בית דין ילכו.
לשותפים הרוצים מבנה שלם, סדר הדרך המומלץ במדריך הוא מסלול מדורג המתחיל ברכות ומתקשח לפי לוח הזמנים. תחילה, פשרה – השתדלות באמת להגיע לעמק השוה בעזרת מתווך. אם עברו שלשים יום ללא הסכמה, זבל"א – והצדדים חותמים על שטרי בירורין, שהם המסמכים הרשמיים המחייבים למושב הבוררים. אם עברו תשעים יום מההודעה הראשונה ולא נחתמו שטרי בירורין, מחויבים הצדדים לילך לבית הדין הנקוב בשטר, וכל אחד חייב לציית לפסקו. ואם, חס ושלום, יסרב צד אחד להופיע – וקיבל חבירו מבית דין זה היתר ערכאות – אז, ורק אז, נפתחת האפשרות לילך לערכאות.
התבוננו מה פועל תכנון זה. כל שלב הוא רך תחילה – נותנים הזדמנות להסכמה קודם שמשתמשים בכח. אך לכל שלב יש זמן קצוב – השעון, ולא השותף הכועס, הוא המניע את הדברים, ואין איש יכול להרויח מדרך של דחיינות. סירוב להשתתף אינו מקפיא דבר; הוא רק מוליך את המסרב אל מקומות שיהיו פחות נוחים לו. הדרך צופה מראש את כשלונה: אפילו הברירה האחרונה היא מסודרת, מותרת ומוגדרת. יכולים אתם גם לבחור אופן שיש בו שני בתי דין נקובים בשם, כשהנתבע מחזיק בברירה ביניהם: וזהו כלי של יושר המסיר אפילו חשד שהתובע בחר במגרש הביתי שלו.
אומר לכם את הטעם העמוק ביותר שסעיף זה שייך להסכם – אין זה עוסק במריבה כלל.
שותפים היודעים שלחילוקי דעות יש דרך מסודרת וגבולה, מתווכחים באופן אחר – זמן רב קודם שנקרא המתווך. חילוקי הדעות נשארים כפי שהם: ויכוח על גוף הענין, ולא מלחמה על הקיום. אף צד אינו צריך להחריף ראשון, לשכור עוזרים ראשון, להקפיא חשבונות ראשון – כי איש אינו ירא שמא היסוס יתן לחברו את הברירה בבחירת שדה המערכה. ורוב המריבות, לפי נסיוני, מיושבות על ידי שני השותפים עצמם דוקא בצלו של המסלול: כל אחד שוקל בינו לבין עצמו "האם באמת רוצה אני לילך בדרך זו עד סופה?" – והתשובה הכנה בדרך כלל מחזירה את שניהם אל השלחן. הסעיף פועל כמעקה בדרך ההר. יכול אתה לנסוע בדרך זו עשרים שנה ולא לנגוע בו פעם אחת. אך אתה נוהג אחרת – רגוע יותר, קרוב יותר לקצה כשהפניה דורשת זאת – מפני שהוא שם. ובפעם האחת שהגלגלים יחליקו, הוא יהיה ההבדל בין סיפור שאתה מספר לבין סוף שאין ממנו חזרה.
מאמר זה חותם את הסדרה כשם שהשאלה חותמת את המדריך. התחלנו בתקיעת כף ובסיפור; עברנו דרך הממון, השכר, ההחלטות, הגבולות, היציאה מהשותפות, הערכת השווי, ועתה המריבות – ובכל תחנה, אותו לימוד בלבושים שונים: הכל קל יותר להחליט כשעדיין אין צורך להחליט, וקשה ביותר ביום שצריכים לזה. השותפים העמלים על שאלות אלו בתחילה אינם החשדנים. הם אלו המבינים שאין הנאמנות חוסר תנאים ברורים – הנאמנות היא מה שתנאים ברורים שומרים עליה. וכאמרם: ככתב על גבי פרגמנט. בהירות בשותפות, קודם שתתקעו כף.
על כן – קיימו את השיחות. כולן, גם אלו שאינן נוחות. בפרט אלו שאינן נוחות. ותנו לשאלון להיות זה ששואל.
"מדריך השותפות" (דער שותפות מדריך) מוליך אותך ואת שותפך בין כל השאלות שבסדרה זו, צעד אחר צעד, בלשון ברורה — והופך את תשובותיכם להסכם שותפות שלם ומוכן לחתימה. המענה על השאלות הוא ללא תשלום; התשלום הוא רק כאשר ההסכם מוכן להדפסה.
התחילו כעת את הסכם השותפות שלכם ←