כל שותפות מגיעה לסיומה יום אחד – אם על ידי מכירה, אם על ידי פירוד, או לאחר מאה ועשרים שנה. השותפים המדברים על כך מראש הם אלו המבטיחים לעצמם סיום רגוע ומכובד. אלו שאינם עושים כן – הם הם לקוחותיי.
קודם שנעסוק במנגנון כלשהו, המדריך שלנו עוצר ומבקש מן השותפים לדמות בנפשם: חמש עשרה שנה מהיום, אתם רוצים להיפרד – בשלום, או, חס ושלום, שלא בשלום. מה הייתם רוצים שההסכם כבר יקבע מראש? החזיקו בציור זה לאורך כל המאמר, כי כל סעיף כאן הוא תשובה לשאלה זו.
וסיפור אחד תחילה – אותו סיפור ממאמר הפתיחה של סדרה זו, כי מקומו בראש כל שיחה על סיומים. שני שותפים, עסק שבקושי הניח מאתיים וחמישים אלף דולר בשנה לשניהם, תיק המונח אצל עורך דין שבע שנים, ורב שהתייעצו עמו על הפירוד. במקום זאת, נעשה שלום ביניהם. מאותה שנה ואילך, אותו עסק לא שילם לשותפים פחות ממיליון דולר בכל שנה. קודם שתחליט להיפרד משותפך, חשוב היטב איך נראה היום שאחרי. לפעמים סעיף היציאה הטוב ביותר הוא זה שמעולם לא השתמשת בו. אך הוא חייב להיות קיים – כי הרוגע המאפשר לשותפים ליישר את ההדורים בא בדיוק מן הידיעה שדרכי היציאה מסודרות הן.
שאלת היציאה הראשונה: האם יכול שותף למכור את חלקו לאדם מן החוץ? הבן את שני צדי המטבע. אם תאסור זאת לחלוטין, השותף כלוא – ממונו נעול בעסק שהוא אולי צריך נואשות לעזוב. אם תתיר זאת בחופשיות, אתה עלול להתעורר בבוקר יום שני כשאתה שותף עם אדם זר – שנבחר על ידי מישהו אחר, במערכת יחסים הדורשת אמון יותר מכל.
דרכי הממוצע עושות את העבודה האמתית. הדרך הקלאסית היא זכות קדימה: שותף רשאי למכור, אך עליו להציע תחילה את חלקו לשותף הקיים, שיש לו זמן קצוב – שלושים יום, למשל – לקנותו בעצמו. אם יסרב, הגדר מה יקרה אחר כך: מכירה לכל אדם; רק למי שמבין בעסק; רק בהסכמת השותף הקיים לקונה הספציפי; או – הגנה שראוי להכיר – רק אם השותף הקיים מקבל גם הוא זכות לדרוש מהקונה שיקנה גם את חלקו שלו, כדי שלא יישאר מאחור בשותפות שמעולם לא בחר בה (זכות "הצטרפות למכירה").
המבנה המלא ביותר – המלצתי – משלב את הכל: השותף המוכר חייב להציג הצעה ממשית מקונה אמתי – מחיר אמתי ותנאים אמתיים – ולשותף הקיים עומדות אז שלוש ברירות: לקנות את החלק בעצמו באותם תנאים; לקבל את הקונה כשותפו החדש; או לדרוש מן הקונה לקנות גם את חלקו שלו, באותו מחיר. למה להתעקש על הצעה ממשית? כי היא מבטלת את אחיזת העיניים. המשפט "אני יכול לקבל שני מיליון עבור חלקי" הוא עמדת מיקוח; הצעה חתומה על שני מיליון היא עובדה. הברירה המשולשת מגנה אז על כולם: המוכר מקבל יציאה אמתית לפי מחיר השוק, והנשאר מחליט – כשמספר אמתי לפניו – אם להכפיל את השקעתו, לקבל שותף חדש, או לעזוב יחד עמו.
זכור נא את היסוד אשר הונח במאמר הראשון: השותפות אינה אלא בין בני אדם. כאן תתבאר התועלת שבדבר. מעשה שהיה בראובן ושמעון שהיו שותפים בנכס אחד, והיה ביניהם תנאי של "זכות קדימה" – שכל מי שיבוא למכור חלקו, יהיה חברו קודם לכל אדם. והנה, כל אחד מהם החזיק את חלקו על ידי חברה (Entity) שבבעלותו. לימים, לא מכר שמעון את חלקו בנכס, אלא מכר את החברה שלו ללוי. כשמחה ראובן על כך, השיב לו שמעון בכתפיים משוכות: "מה לך כי תלין? הרי אתה שותף עם אותה חברה ממש שהיית שותף עמה אתמול, ומה נשתנה?"
מצד הדין היבש והדקדוק הטכני, טענתו טענה; אך מצד האמת והיושר, בגידה היא. שהרי כל עיקרה של זכות הקדימה היא כדי שיוכל אדם לבחור עם מי הוא קשור בעסקיו, והנה נמכר הדבר לאחר מבלי שהוצע לו כלל. שטר מתוקן סוגר פרצה זו: קובעים בו שכל העברת בעלות בחברה, או העברת השליטה בה, כנתינת החלק עצמו דמי, וממילא חלים עליה כל דיני הקדימה. וכאשר חותמים השותפים בשמם הפרטי מלבד חתימת החברה – כפי שהדגשנו בפרק היסודות – שוב אין המכשול הזה בא לעולם.
כאן אנו באים לענין קשה ומשמעותי: "גוד או איגוד" (Buy-me-buy-you), ובלעז קוראים לו "Gun-shot". ענינו הוא ששותף אחד יכול לכוף את סיום השותפות: או שתקנה אתה את חלקי, או שאקנה אני את חלקך.
אומר אני לשותפים ביושר: לעתים מעלה היא, ולעתים חסרון. המעלה היא – שיש פתח יציאה. שותפים הנמצאים במבוי סתום אינם כבולים זה לזה לעולמי עולמים; אחד מהם יכול "ללחוץ על ההדק", ובסופו של דבר יישאר העסק ביד אחד מהם במחיר הוגן. אך החסרון הוא דק יותר, וארכו לי שנים לעמוד על בוריו: אם יודעים השותפים שאין להם דרך לצאת, הרי הם מוכרחים להסתדר זה עם זה. שותף הכבול לחברו בולע את גאוותו, מקיים את השיחה הקשה, ומוצא את הדרך לפשרה – כי החלופה היא בלתי נסבלת. אבל אם יש פתח יציאה קל, משתמשים בו – ביום רע, בעידן ריתחא, או בשל מחלוקת שהיתה נפתרת אילו היתה הדלת נעולה. זכור נא את המעשה בעסק של רבע מיליון שנעשה עסק של מיליון בכל שנה, וכל זאת רק בגלל שעשו שלום ביניהם. אילו היה להם סעיף "גוד או איגוד" באותו יום, היה הסיפור נגמר בשנה השביעית בין כותלי משרד עורכי הדין.
על כן, המדריך מציע שלוש אפשרויות:
א. שלילה מוחלטת: השותפים נכנסים לעסק על דעת כן שאין לאיש זכות לתבוע "גוד או איגוד", ומוחלים על זכות זו לגמרי.
ב. דרך הממוצעת (בהשגחה): זכות ה"גוד או איגוד" מושעית, אלא אם כן עבר הסכסוך כבר את כל נתיבי יישוב הסכסוכים שנקבעו מראש, והבורר או הצד השלישי הכריע כי "גוד או איגוד" הוא המוצא האחרון והטוב ביותר לשניהם. אז, ורק אז, מותר להשתמש בו. ההדק נמצא מאחורי זכוכית, ורק אדם קר-מזג מבחוץ – ולא שותף כועס – הוא המחליט אם לשבור את הזכוכית.
ג. הסכמה חיובית: קובעים את הזכות בחוזה, אך עם סדר ודיוק בדרכי הביצוע, כי הפרטים הם העיקר.
שלוש דרכים לביצוע "גוד או איגוד":
דרך א' – שומא, הצעה והצעה שכנגד: שמים את שווי העסק לפי הדרך שנקבעה (במאמר הבא). השותף הרוצה להישאר מציע מחיר, שלא יפחת מהשומא של חלק חברו. המקבל יכול להסכים ולהימכר, או להפוך את הקערה ולקנות הוא את חלק השותף הראשון באותו ערך ממש – והראשון חייב להסכים. השוויון הוא הערובה ליושר: כל מחיר שאתה נוקב, עליך להיות מוכן לקבלו בעצמך.
דרך ב' – הוספה בדמים (סולם של $50,000): השומא היא מחיר המינימום. השותפים מוסיפים זה על זה בסכומים של $50,000 – "אני אקנה אותך במחיר פלוני", "ואני אקנה אותך במחיר פלוני ועוד חמישים אלף" – עד שאחד הצדדים אינו רוצה להוסיף עוד. המרבה במחיר המזומן קונה את העסק. זוהי מכירה פומבית בין שני האנשים המכירים את העסק יותר מכל אדם, והמפסיד מקבל מחיר שהוא עצמו לא היה מוכן לשלם – וקשה לומר שיש כאן חוסר יושר.
דרך ג' – שלוש הצעות מן השוק: השותף הרוצה לצאת מביא שלוש הצעות כתובות מקונים פוטנציאליים, עם מחיר ותנאים ברורים. לשותף הנשאר יש ברירה: או לקנות את חלק חברו באותם תנאים של אחת ההצעות, או לבחור מי מן הקונים יהיה שותפו החדש, או לתבוע שהקונה יקנה גם את חלקו באותו מחיר (שלא יפחת מהשומא).
לצד ה"גוד או איגוד" יש לקבוע שני "סתומי פרצות":
שאלה אחרת היא, ולעתים קרובות מחליפים ביניהן: לא "אני או אתה", אלא האם יכול שותף אחד לכוף את מכירת העסק כולו לאחרים או לפרקו?
רוב השותפים עונים מיד: "לעולם לא". ואני מספר להם את המעשה בראובן ושמעון שהיו שותפים למעלה מחמישים שנה. הגיעה הצעה לקנות את העסק ב-180 מיליון דולר. ראובן רצה למכור – הוא כבר זקן, הגיעה העת, וזהו הקציר של עמל כל חייו. שמעון סירב: "אם זה שוה להם כל כך הרבה, סימן שזה שוה גם לי". וראובן לא היה יכול לעשות דבר. חמישים שנה של בנייה, הצעה של תשע ספרות על השולחן, ואין לו רשות למכור – כי "לעולם לא" היה התנאי שקבעו ביניהם בצעירותם, כשעוד לא עלה על דעתם מכירה כזו.
לפיכך: "לעולם לא" היא תשובה לגיטימית, אך כעת אתה רואה את מחירה, והיא כתובה במפורש ולא רק מונחת מאליה. או שאפשר לקבוע תנאים מסוימים לכך: הצעה שאין לסרב לה – כפיית מכירה רק כשההצעה גבוהה באחוז מסוים מהשומא; הפסדים מתמשכים – כשהעסק מדמם ממון זמן רב, כדי שלא יכוף אחד את חברו לרדת לטמיון; עמידה במקום – כשהעסק אינו צומח כפי שהוסכם שנים רבות; או הסכם אסימטרי – שותף אחד מוותר על זכות ה"גוד או איגוד", ובתמורה מקבל חברו זכות לקנותו בכל עת שיחפוץ לפי מחיר השומא המלאה.
עוד דרך אחת ישנה, העומדת בזכות עצמה, והשותפים נוטים לשכוח אותה. כשחושבים על פירוק שותפות, חושבים על קנייה או מכירה. אך יש עסקים שיש בהם דין חלוקה – ובראשם נכסי דלא ניידי. במקום ששותף אחד יצטרך לגייס הון לקנות את חברו, מדוע לא יחלקו את הנכסים עצמם? כל שותף נוטל נכסים כפי ערך חלקו לפי השומא, ואת ההפרש הקטן משלמים בממון. אין צורך לגייס הון, אין הכרח למכור את הכל לזרים, וכל אחד יוצא כשבידו נכס משלו.
צריך להסכים על הדברים מראש — כי ביום הפירוד, להסכים על כל דבר שהוא זהו החלק הקשה ביותר. האופציות העומדות לפני השותפים: או שאין חלוקה — וקניה או מכירה הן הדרכים היחידות (וזהו הנכון לעסקים שהם כגוף חי אחד; חצי מסעדה אינה מסעדה קטנה יותר, אלא מסעדה מתה); או שיש חלוקה — כאשר מפורש בכתב אילו חלקים ניתנים לחלוקה ואיך מעריכים את שוויים; או הדרך הממוצעת — חלוקה תתבצע רק אם כל השותפים יסכימו לכך בכתב בשעת המעשה; ואם לאו, יחולו תנאי המכירה הרגילים. הדלת נשארת פתוחה בלי שום כפיה.
התבונן במהלך הדברים. התנאים במאמר זה הם אלו שהשותפים הכי ממאנים לכתוב — לתכנן את הגירושין בעת החתונה. ואף על פי כן: דוקא השותפויות שיש להן תנאי סיום ברורים הן אלו שכמעט ואינן משתמשות בהם. כששני השותפים יודעים שדרכי הסיום הן מסודרות וישרות — שהחלק ניתן למכירה אך לא במארב פתאומי, שהקניה מתומחרת ביושר בלי הנחות של רמאים, שהמבוי הסתום ניתן לפתיחה רק דרך שער של ישוב הדעת — אז הפחד והבהלה מסתלקים מכל מריבה. איש אינו צריך להכות ראשון. אתה יכול להרשות לעצמך להתאזר בסבלנות עם שותפך כשאינך כלוא; וזהו הפרדוקס העמוק — רוב הסיכויים שתישאר דוקא כשמעולם לא היית נעול. כתוב את הסוף בטוב, ויתכן שלא תצטרך לו לעולם. וזוהי המטרה.
נשאר עוד סוף אחד — זה שאיש מאיתנו אינו קובע בלוח השנה. מה יעשה בחלקו של שותף אחרי מאה ועשרים שנה, זהו נושא המאמר הבא.
"מדריך השותפות" (דער שותפות מדריך) מוליך אותך ואת שותפך בין כל השאלות שבסדרה זו, צעד אחר צעד, בלשון ברורה — והופך את תשובותיכם להסכם שותפות שלם ומוכן לחתימה. המענה על השאלות הוא ללא תשלום; התשלום הוא רק כאשר ההסכם מוכן להדפסה.
התחילו כעת את הסכם השותפות שלכם ←